הייתי כל כך לחוצה מהתערוכה ששכחתי כי צריך לדאוג לתחפושות,
שכחתי שיש בכלל חג כזה ששמו פורים, לא ראיתי כלום בעיניים חוץ מגפרורים ופיסות בד קרועות.
20:00 בערב
אנו צועדים חגיגית לעבר אולם הספורט העירוני שעבר מתיחת פנים לחלל אמנותי מרהיב.
מוזיקת רקע נעימה, שולחנות מרובעים קטנים עם כיבוד.
אמנם, במקום בירה או יין מוגשת שתיה קלה בכוסות חד פעמיים, ובמקום גברים היפסטרים מזוקנים מסתובבים כאן אברכים עם זקן אוריגינלי, במקומות הישיבה עומדת מחיצה שתחצה בין הגברים לנשים.
אבל חוץ מניואנסים תרבותיים אלו – זו פתיחת תערוכה חגיגית ומרגשת למדי.
מחיצות מתוחות היטב, אני מתעלמת מטעויות האוצרות, מכך שבעלי לא הבין למה הוא צריך להגיע..
להפתעתי יש קהל מכובד!

אמניות, בני משפחותיהם ואף משפחות שלמות של חברים,

שכנות ומכרות הגיעו על מנת לראות אמנות!
זה כל כך מופלא בעיני, אנשים באמת עוברים, מתעמקים, קוראים שואלים, אני משתדלת לגשת לעבודות של אמניות שכנות לתערוכה, לשאול להתעניין.
הנה אמן שהשתתפנו יחד, לפני 14 שנה בתחרות אמנות ארצית של איזו חברת מוצרי אמנות, הוא זכה במקום הראשון, אני בשלישי.
מעבירים חוויות..
ראש העיר , נכנס לאולם, אנשים נרגשים, הוא טוען שהכל “מהמם” לא ממש אכפת לי באמת אם הוא מבין באמנות או לא (והוא לא) כל עוד הוא יעזור לקדם תחום זה.. ויעזור לנו להפיק תערוכות נוספות.
ראש העיר עולה מברך, מפרגן זורק הבטחות זהירות לעתיד.
יורד.
אני עולה לבמה.
מביך.
ממתי אני חוששת מקהל?
ממתי מתבלבלות לי המילים?
אולי הבמה גבוהה מידי?
אולי הרצאה מול קהל גברי?
בירכתי התודעה אני יודעת את האמת.
וידאו ארט.
במהלך דברי תוקרן עבודת הווידאו שלי.
איך יאכלו אותה?
אין עלילה, אין מסר ישיר, אין תצלומי בת מצווה ולא ריקודי מצווה טאנץ.
זה לא ציור נוף מרהיב עין, ולא דיוקן ראליסטי של דמות נערצת..
אז מה זה כן, למען השם? סתם מגוון של פיסות בד חתוכות?
מנסה לדבר בשפה שתתאים לכולם, מסבירה כי זה משל לשלום.
המילים בורחות, נאלצת לקרוא מתוך הדף.
מסיימת בתודות למי ומי.
יורדת.
הווידאו מוקרן על גבי מסך ע נ ק, האיכות מעולה, סאונד מקורי ממלחמת עולם השנייה ממלא את כל החלל.
וכבר לא באמת אכפת לי מי יחשוב מה.
עשיתי את זה!
אני כבר לא “רק” מורה לאמנות
הפכתי לאמנית פעילה.