כשאירה קלמן (אמא שלי) ואירה אוקונובה פסעו בשדרת אאוגוסטרוזס [augostrozes] הסתווית הן לא נזקקו ליותר מזה.
הן חרשו את השדרה לכל האורך מידי פעם מרימות עלה כתמתם יפהפה ומדברות ומדברות ו.. מדברות.
צילום: צבי קפלן
כך היה בהיותן בנות שבע עשרה כשנפגשו לראשונה, כך היה גם בפעם האחרונה שלוש שנים לפני פטירתה של אמא כשהיא קפצה לביקור מולדת בריגה.
והיו גם המון פעמים באמצע את חלקם אני אפילו זוכרת-
הכל כתום ,צהוב ואדום פיצפוץ העלים היבשים העולה עם כל פסיעה שלנו בשבילי זו נעימה אהובה של תחילת הסתיו, הפארק- אין סוף עצים כתומים משלכת והמון עלים על גבי המדרכה , כל מיני אנשים מאבן מישרים אלינו את מבטם את רובם איני מכירה ההוא עם היד המונפת בטח לנין ,על ראשו מונח עכשיו עלה כתום , בהמשך עומדים דום קרל מרקס ,אנגלס ועוד כל מיני דודים מאבן (דודות מאבן אין…)
אמא ואירה אוקבנה חברתה הטובה הולכות ומפטפטות. מאחוריהן במרחק כמה מטרים מזדחל המאסף – מרים ,יוסף ואליושה הבן של אירה- בגילי ושתמיד מנצח אותי בשחמט.
אני מביטה בגבן המתרחק של האמהות ובליבי תפילה קטנה: "רק שיפנו ימינה, הלוואי שיפנו ימינה." יש! תפילתי נענתה. הן אכן פנו ימינה, בצד ימין – יש בית קפה קטן על מזח של נהר , אם הן פנו אז בוודאי מובטחת לי פרוסת עוגה (חולשתי העזה עד היום) עד שאנו מגיעים לאימהות הן כבר מזמינות אותנו לשבת על הכיסאות הקטנים של בית הקפה, אנו סקרנים מה הזמינו עבורנו.
אני מתאכזבת מאוד. לעומת אליושה שקיבל עוגת קצפת מרשימה אנו זכינו רק בלחמניות עגולות, כבר התחלנו לשמור כשרות ואמא השתדלה לקנות מוצרים שהיה ידוע שאין בהם שומן.
אכלנו רק חצי לחמנייה ואת החצי השני פוררנו לברווזים שגעגעו מתחת למזח וציפו לארוחה דשנה.
צילום: צבי קפלן
אירה ואירה היו מאוד קרובות, אפילו שאירה אוקבנה עישנה ואמא לא סבלה ריח של סיגריות, אמא היתה צמחונית ואירה לא, שאירה נשארה בריגה ואמא עלתה לישראל, כשאמא חזרה בתשובה והבן של אירה התחתן עם בחורה שאינה יהודייה, שאמא נהייתה יהודית ואירה נשארה אירה.
אני חברותית מאוד, שובבה ולעיתים אף יותר מזה, אך שנים חשתי בדידות של ממש.
למדתי בכיתות נחמדות עם בנות נחמדות, היה לי מידי פעם למי לקפוץ ואפילו עם מי ללמוד למבחן היו לי שרה, רחלי, כבי אבל מעולם לא היתה לי אירה אוקבנה.
אמא תמיד הרגיעה ואמרה שאירות מוצאים רק בגיל 18 הגיל בו היא מצאה את אירה שלה.
בגיל 18 אכן הכרתי המון בנות מיוחדות, נדירות, עמוקות הן היו מדהימות – אך אף אחת מהן לא היתה אירה.
בשנת 2013 טסתי לראשונה מסע שורשים לליטא ולטביה, כשירדתי מהאוטובוס בריגה על יד מזח הדאוגבה המתנתי לאירה אוקונובה שתגיע, כמדומני לא דיברתי איתה בשלושים שנה באחרונות ואולי לא דיברתי איתה מעולם, אולי רק כשהיה צורך להפריד ביני לבין בנה כשרבנו. אך לא חששתי מחוסר תקשורת, אני הרי כל כך מכירה אותה דרך אמא.
מיד ראיתי אותה מרחוק הגוש בבטן עלה לעבר הגרון כשהתחבקנו לא הצלחתי לומר אפילו לברכה לשלום, פרצתי בבכי ממושך בלי יכולת להירגע.
אמא היתה צריכה להיות כאן, לא אני.
כן, אמרה אירה, שכנראה הרגישה את אותו הדבר, אנחנו נזכר הרבה באמא היום,
ואירה הובילה אותי ליום הכי מטלטל וממצא של חיי, בכל תחנות חייה של אימי, סבתי, שלי וגם שלה של אירה, ערבוב של בית הקברות היהודי, הבית בו חייתה אמא, הבית בו נולדתי, מסעדה (שלא יכולתי לאכול שם אבל הייתי חייבת לשבת במסעדה שהן ישבו שם בעבר ותצפתו על כל ריגה) הבית במיידנס שאותו אני זוכרת, השוק הריגאי ובית של אירה שהזכיר באופן מבהיל את הבית שהיה שלנו.
עבר עשור ועוד חצי.
אני שומרת קשר חלקי ביותר עם חברותי, בכל פעם שמתעורר בי געגוע לאירה אני מרימה למישהי מהן טלפון, או אפילו נפגשת פגישה אמנותית במוזיאון בשביל להרגיש ממש הבת של אירה.
אין לי אירה אבל יש לי מספר חברות שיש להן ניצוצות אירה, כמו התכשיט שקיבלתי לאירוסין- בלי יהלום אבל עם פרורי יהלומים.
בשנים האחרונות ירושלים עוברת תחלופת תפאורה ישנם קטעים שלמים שניתן לעצום עיניים ולדמיין שאילו אותם רחובות ארופאיים של ילדותי, של ילדותיהם של שתי האירות.
אוהבת להסתובב שם במיוחד בעונת הסתיו והשלכת הקצרצרה שיש לנו כאן בארץ, לאסוף כמה שיותר עלים, למצוא פינה נסתרת לשבת, לשרבט משהו,
לחשוב,
להתגעגע,
לנשום אויר עתיק.
אולי יום אחד כשיהיה לי אומץ אזמין את עצמי למסעדה, לא בשביל לאכול, אלא סתם לשבת ולתצפת על ירושלים.
עם עצמי.
6 תגובות
פעם דיברנו איתך על געגועים לעלי שלכת…
למה מה שאנשים מרגישים בסתיו הם לא חשים לא בפריחת האביב ולא בפירות הראשונים של קיץ
העלים עברו דרך-הם נולדו מנצן, התקדמו לעלה קטן ירוק טרי-טרי, הפכו לעלה בוגר ומרשים בגוון ירוק עד ואז… התחילו להצהיב, לקבל כתמי חרדל ,חום, בורדו, .
הם עברו כמעט את המעגל הצבעים
ואינם…
וכך העץ נח עוד מספר חדשים רב בשביל לחדש את כוחותיו לזמן חדש נוסף
את כל כך נוגעת,
מחכה לספר שלך, ,,
ולתערוכת ציורים ורישומים,,,
מחכה בכליון עינים.
מרים,
אני חושבת לעצמי, שאת כל כך צעירה,
ועם זאת חיית וחווית חיים שלמים במספר יקומים… אם זה ריגה, אופקים, ועוד כמה תחנות.
ומכל תחנה נצרבו בך זכרונות פואטיים.
כנראה שאמן נולד אמן.
הכתיבה שלך אפופה קסם, נוסטלגית ומצליחה להכניס אותי לחוויה כאילו אני צועדת בשדרה בריגה או מקנאה בעוגת הקצפת במסעדה.
נכון שאני לא אירה,
אבל רחלי זה גם טוב. במיוחד בשביל ללכת למוזיאון או לשבת במסעדה טובה. (כמו הטבעונית ההיא שהכרת לי בנחלאות)
מחכה להיפגש לתצפת ולשרבט יחד.
אכן, התמזל מזלי ועברתי בחיי תחנות כל כך שונות ורבות שכל אחת מהן הטביעה חותם והרחיבה אופקים (תרתי משמע)
אל לך לקחת אישית את אירה, היום אני במקום אחר, אבל כשכותבת עוברת במכונת זמן די מוחשית
לכל מיני תקופות והתרחשויות.
מהמקום הזה- היום אני מעריצה עוד יותר את ניצולי השואה, מהיכן הם שאבו כוחות להעלות על הכתב, להתראיין
ולחוות שוב את הגיהינום אותו חוו בשנות המלחמה.
אוי זה כלכך נוגע ללב!!!
מרגישים שכתבת ישר מתוכך, ומאמינה שזה יגע בכל מי שיקרא, ויפגוש אותו איפשהו בחייו.
כמו שזה נגע בי
(מזמינה את עצמי איתך למסעדה לתצפת וגם לשרבט… וגם לשתות משהו)
האמת שעשינו את זה פעם,זה באמת היה מעולה.
אני מקווה שיש בנכתב לעיל משהו אוניברסלי שיכול לגעת בלי קשר לגיל או מקום.