[כתבה זו נכתבה במסגרת שיתוף פעולה עם מגזין "סקיצה 4" | מיכל רוזנר | עמותת "יוצרים סביבה"

לרכישת הגיליון המלא, ופרטים נוספים- יוצרים סביבה

______________________________________________________________________________________________________

היה לנו אוצר סמוי של פנאי

עדין כאוויר הבוקר.

פנאי של ספורים, דמעות, נשיקות

וחגים.

פנאי של אמא, סבתא, והדודות

יושבות בנחת בסירה

של זיו,

שטות אט-אט

בדוגית השלום

עם הירח ועם המזלות.

(זלדה)

הפנאי אינו מצרך של מותרות, כפי שהיה מקובל לחשוב בעבר הלא רחוק…

הפנאי מאפשר לנו פניות,

והפניות פותחת צוהר לפנימיות של עצמינו.

היכרות עצמית.

וכמה היא הכרחית לקיום שלנו נדגים בעזרת יצירה מפורסמת ושנויה המחלוקת הבאה- 

ב29 באוגוסט של שנת 1952 בעיר וודסטוק שבמדינת ניו יורק.

התקיימת השמעת בכורה של 33'4=  יצירתו המוזיקאלית של המלחין האוונגרדי ג'ון קייג'.

הקהל עזב את האולם כעוס ובלתי מרוצה היו אף שדרשו החזר כספי עבור עלות כרטיס הכניסה.

על מה היה הכעס? והכאוס?

יצירתו של קייג' בוצע על ידי דייוויד טודור. הוא התיישב ליד הפסנתר אל מול הקהל, וכאות לתחילת הקטע סגר את כיסוי הקלידים של הפסנתר. על מנת לסמן את המעבר בין פרק לפרק, פתח טודור את המכסה לרגע וסגר אותו שוב. במשך כל זמן היצירה לא נוגן כל צליל, וטודור שמר על שקט מוחלט. לאחר השמעת הבכורה, טען קייג' כי הקהל לא הבין כלל את היצירה ולא הקשיב לה באופן הנכון.

הוא הסביר כי שקט הוא דבר שלא קיים במציאות, וכי הדבר אותו חשב הקהל בטעות כ"שקט" היה מלא בקולות מקריים – הרוח הנושבת מחוץ לאולם, טיפות הגשם על הגג ואף קולות שהפיקו המאזינים עצמם במהלך הפרק השלישי, בעודם משוחחים ביניהם אודות היצירה או עוזבים את המקום.

אפשר לדון אודות יצירה זו,

האם זו יצירה מוזיקאלית אוונגרדית?

גימיק שיווקי?

או פילוסופיה בגרוש.

כך או כך את ההשראה קיבל קייג' דווקא מעולם האמנות-

האמן רוברט ראושנברג, יצר סדרת ציורים לבנים. הרעיון האמנותי שעמד מאחורי הציורים, שנוצרו על ידי צביעת קנבס בצבע ביתי לבן, הוא שהם משתנים לפי תנאי התאורה בחדר בו הם מוצגים ומושפעים מהצל שמטיל עליהם הקהל הצופה בהם. יצירה זו השפיעה על קייג' ליצור יצירה מקבילה בעולם המוזיקה, שבה השקט מתפקד כבד הקנבס הלבן, ובו משתקפים צלילי האמביינט המשתנים – קולות הנגנים, הקהל, והסביבה החיצונית.

במדבר אין צמחיה, אין מבנים מרהיבים, אין רעשי רקע –

ודווקא בשל כל האין, גדלה עוצמתו של השקט.

כל צופה\מטייל\מאזין משליך את הצל שלו על יצירה אלוקית מרהיבה זו, ומתמזג בה כפי יכולתו.

לשם כך בדיוק משכתי חמישים אמניות אחרי למדבר.

הנוף מתרוקן אט אט מחומות הבטון ואינסוף בניינים, ומפנה מקום לתפרחת חורף מרהיבה,

השמים שתיאמו איתי בדיוק נפלא, כוסו בעננים בעלי קו מתאר זוהר,

 ואויר נקי שלאחר הגשם מילא את החלל.

יצירתו המונומנטלית של דני קרוואני "אנדרטת הנגב" קולטת את כולנו ברווח,

ממקום תצפית נהדר זה הצופה על העיר באר שבע וסביבתה,

נקודות מפגש מרתקות בין האורבני לטבע,

רגעים אלו מתועדים הרישומי אקוורל מהירים,

מעט רקע היסטורי וגאוגרפי מפי מדריכת הטיולים  והסבר טכני שלי אודות תפיסת חלל ורישום באקוורל, היה בו די והותר.

מתפזרות לעבודה אישית,

נגן סקסופון בוחר בדיוק בשעה זו לנגן בחלק מהאנדרטה המקנה צליל אקוסטי נהדר.

שילוב הבלתי יאמן של איכות והון אנושי נדיר,

יוצר אוירה ששום הכוונה מראש אינה מסוגלת ליצור.

יצירנו, התמלאנו, שתינו קפה שחומם על גזיה בשטח

וכבר אפשר להדרים למדבר האמתי…

מול נוף של  מאדים זה רצות בתוכי מספר מחשבות בו זמנית.

למה גנבו לנו את  המילה "מהמם"? – נוף כשזה הוא בהחלט מהמם בקנה מידה שאינו ניתן לתיאור,

ולמה כולם ממהרים להגיע לירח אם אפשר למצוא את אותו הנוף בדיוק בכדור הארץ?

ואם אפשר בבקשה לנטוע כאן אוהל ופשוט לחיות בו, כאן מול נוף בראשיתי זה,

אין צורך בספרי מוסר, במוזיקת רקע או בהסברים אודות "אמנות אדמה" רק להתבונן ולשאוף את המראות פנימה כמה שיותר עמוק.

בירידה למכתש עצמו – אוגרות חול צבעוני מרהיב,

רישום הנוף בסביבה זו יעשה בחומר המקומי- חול.

הרי שכבות צבעוניים כעוגת ג'רבו הונגרית,

חול רך כתמתם ומתחתיו חול סגול קשה, וממש ביניהם חול לבן כשלג…

פשוט לשבת ולהישאב אל תוך הרקע.

קשה להתנתק,

שוב מדרימים והפעם לאגם ירוחם.

נווה מדבר ירוק, אגם, קני סוף, סכר ותצפית למיטיבות הלכת,

תחנת נוף אחרונה בתצפית מרהיבה ורחבה.

השקיעה צובעת במהירות משתנה את הרי המכתש והרי מואב באופק,

במשיכות מכחול זריזות מנסות לתפוס את מהירות האור.

השמש שוקעת.

כפור בלתי מוכר ובלתי נסבל נופל עלינו באחת.

זה לא קור ירושלמי, ואף לא של הנגב הצפוני.

קור ישיר ללא תיווכי הרים או ערים, כך ישר מהשמיים.

מנסות להתחמם, להלחם, אך ללא הצלחה.

שלום לכם שמים בהירים.

את מצפה הכוכבים נשאיר להזדמנות אחרת…

בחלל אמנותי בירוחם, מתחממות ואוצרות תערוכת בזק.

כל יצירות היום הזה פרוסות על גבי שטיח פרסי,

הכמות, האיכות, הגיוון – מדברים בעד עצמם.

מנסות לארוז את הרוח, הפניות, הרחבות – לתרמיל הצידה לדרך.

לנשום עמוק ולהשאיר את הרושם לכמה שיותר זמן…

עוברים שבועות ואני עדיין מקבלת מכתבים מעוררי געגוע, המוכיחים עד כמה נצרכת הפניות.

קשה להשגה, קלה לאיבוד.

ואנו כאמניות זקוקות לה במנות נוספות.

צאו אל המדבר!

חפשו אותו גם בין ערמות בטון בלתי מסתיימות.

חפשו את השקט בינות לגלי הרעש.

חפשו את עצמך גם במקום הומה אדם.

לכשתמצאו-  שימרו על האוצר והשתמשו בו בעדינות וברגישות,

לכשיגמר אל תשכחו להטען שוב.

ושוב.

ושוב…

________________________

קרדיט:

תצלומים: ריקי אפטר, נעמי ליפשיץ, רישום באקוורל: נעה לוי , חיה בראון.