מסדרון תאטרון ירושלים.

הפעם לא הגעתי בשביל התיאטרון, אלא דווקא למסדרון עצמו, 

המכיל כבימים רגילים ואף עתה במסגרת "הביאנלה של ירושלים" תערוכות שונות.

בימים אלו, כמובן שהן מדברות על כאב, מלחמה, אובדן ושכול.

בתערוכה ייחודית זו בחרו לדבר דווקא על ה"ביחד". 

כל העבודות נוצרו בידי "האגודה הישראלית למעשה טלאים", 

רבים מן הרוקמים הינם אמנים מבוגרים. וכבר היה נראה כי טכניקה זו יצאה מהעולם.

אך זה מה שאני אוהבת כל כך באקלקטיות של הדור הזה.

יש מקום ואף עדנה לאמנויות ישנות.

כן, לא יאומן, כל הדמויות, העיטורים, הנופים, האמרות,

 כולם טלאים, טלאים של טקסטיל, ועבודת רקמה. 

העבודות באיכויות שונות,

בטעמים שונים,

אך כולם מספרים אודות הפסיפס האנושי כאן בארץ.

אודות גבורה מכל הסוגים,

אודות ויתור על אירוע, ונישואין במתחמים צבאיים, 

אודות אחדות עם-ישראל, 

הכלה,

חסד, 

שונות וכבוד,

וכל המורכבות הזו, שזורה עם חוטי כותנה, ניתן להבחין בעבודות מעודנות, גווני ירוק היוצרים חזיון של שדות 

קיבוצי העוטף,

דמות אב המברך את בנו לפני יציאה לקרב, 

ואף חתן וכלה בחופתם. 

האחדות, האמנות הישראלית המגויסת לחיזוק העם,

ימות המשיח.

אני מאחלת לכל הרוקמים, להתקרב עוד מדריגה,

עד שיזכו בקרוב ממש, לרקום את הפרוכות לבית המקדש השלישי!