בין יתר הסדנאות והרצאות שאני מעבירה, חוויה מיוחדת היוו סדנאות של ציור בטבע.

תודות ללירז מעמותת "עזר מציון" זכיתי כבר לא פעם להעביר סדנאות ציור בטבע מרתקות ומעבר לכך לחוות אתרים מדהימים בארצנו הקטנטונת.

הסדנא הראשונה לצוות "עזר מציון" במסגרת יום גיבוש, התקיימה בפארק הלאומי "אפולוניה", הבנוי מסביב לשרידי מבצר צלבני בגובה רב צמוד לחוף הים. 

השראה בלתי רגילה! 

גם אלו שטענו כי מעולם לא ציירו בית, יצאו מלאות סיפוק והנאה.

הפעם,

הסדנא נועדה לנערות המתמודדות עם בני משפחה חולים, לנוחיותם המיקום נקבע בפארק הלאומי ברמת גן.

התאכזבתי מהמיקום. לבושתי לא הכרתי פארק זה והוא הצטייר בעייני כגינת שעשועים עירונית סטנדרטית.

כשהגעתי למקום מוקדם לצורך התארגנות, פעלתי על פי הבקשה והתמקמתי על יד המקום בו היה (אמור להיות) מפל.

הופתעתי מהגודל, מהיופי, ממגוון אפשרויות מעולות לציור, מריבוי סוגי עצים (ואנשים). 

פתחתי ציוד מתקפל.

סידרתי את חומרי היצירה בצורה מזמינה ונוחה לשימוש.

מילאתי מים בכוסות.

רוקנתי את ארגזי הקנווסים

הבידורית עם נעימות הרקע תקינה וממתינה למשתתפות הסדנא.

בינתיים ניגשו מטיילים ושאלו מה אני מוכרת ואף פקח שטען שאסור למכור ללא רישיון באזור הפארק. הוא הלך לברר את אישור הפעלת הסדנא.

נותרו לי מספר דקות לצלם ולדייק זוויות מומלצות לציור.

בתזמון מדוייק נדלק לפתע המפל המלאכותי, רעש של תנועת מים מילא את האוויר ומולי הגיחה קבוצת הנערות.

הן עמדו מולי מנומסות, לבושות בבגדים הדורים מחזיקות כיסאות כתר גדולים.

 לא הגיבו כשהזמנתי אותן לשבת על גבי הדשא על מנת לקבל הסברים אודות הסדנא.  

אז הם עמדו. התרוצצתי בין החומרים ובינן, הראיתי, הדגמתי והסברתי.

אך עדיין לא חלמתי על מה שיקרה כעבור שלוש שעות.

אט אט, הן נטלו את הסינרים (הכינותי מראש!) צלחות הצבע, מברשות ומכחולים, עדיין בחוסר ביטחון, ואולי אף חוסר חשק. הן רצו עזרה, הכוונה, ייעוץ.

אט ,אט הקנווסים הלבנים קיבלו גוון וצבע.

והן קיבלו אומץ ושמחה.

השתלבו בטבע שבסביבן, 

לשמחתי הצלחתי לדובב את רוב סרבניות הציור.

יצרו יצירות אמנות, שגרמו להולכי הטיילת לעצור פעם אחר פעם, להחמיא, להתפעל ולא להאמין כי אלו תוצאות של סדנת "ציור בטבע" חד פעמית.

לידה התעכבתי מעט יותר זמן, רצתה יותר הכוונה עזרה, היא סיפרה לי שזו פעם ראשונה שלה שיצאה הקיץ לטייל, אבא לא מרגיש טוב, אמרה בעדינות, אני אחראית על כל אחיי, רק בזכות עזר מציון עזבתי את הבית לכמה שעות, זה משהו שלא יכולתי להפסיד.

לא היו לי את המילים הנכונות, לא ידעתי מה אומרים במצב כה לא פשוט. איחלתי לה כי תמונתה תשרה עליה שלווה ותזכיר לה חוויה מיוחדת זו.

"קיוויתי שיצא לי ציור בהיר ועליז יותר", היא נאנחה ואספה את ציורה בגאווה בלתי נסתרת.

שתיים אחרות ניגשו והודו כי מעולם לא חלמו כי תצלחנה ליצור ציור ברמה כזו בכוחות עצמן.

השמים התכהו.

צבעי העצים כבר לא תאמו לגוונים שבחרנו לפני שעה.

תנועות המכחול נהיו מהירות יותר.

להספיק.

לסיים.

לתפוס את הרגע.

השמש שקעה.

רק אחת החשיכה את ציורה והוסיפה את הפנסים המשתקפים במים.

השאר ישבו בקבוצות, פטפטו וטעמו מהכיבוד שהוגש.

נפרדנו כידידות ותיקות.

היה מרגש לראות את כולן נגררות כשבידן האחת כיסא הכתר ובשנייה קנווס גדול מימדים.

הפארק המה אנשים רצים, הולכים, חוזרים מאימונים או פונים לעריכת מנגל.

נשארתי לשבת לבד מול המים הכהים.

חשבתי על האימפרסיוניסטים שהתוו לנו את חווית ה"פלנאייר", תפיסת הרגע.

דמיינתי את עצמי מגיעה בדיוק לפינה מדהימה זו עם עשרות קנווסים קטנים ומנסה לתפוס את האור, את השמיים המתכהים ואלפי גווני הירוק.

התמלאתי תודה לקב"ה שהעניק לי את הכישרון, הזכות וההזדמנות.

רכב שרות של הפארק עובר, מעמיסה עליו של שקי האשפה שמילאתי.

אוספת ציוד.

הידיים שלי מלאות צבע.

והנשמה מלאה באור.