מגילת הסתר

כמה מחשבות אודות הנוכח הנסתר באמנות

פורים אמנות עכשווית-

מוסר ההשכל הפרטי שלי מפורים הוא לזכור תמיד כי בחיי, במעשי, ובמחשבותיי, יש הרבה נוכחים נסתרים. 

נותן כח המחשבה, המעניק את חיי בכל רגע ורגע, השומר. מי שגידל, חינך או לימד אותי… כל אלא שאי פעם פגשתי ואמרו לי משפט חכם שגרם לי לעשות, ליצור או לחשוב. ככל שנתעמק נבחין כי לנסתר כוח רב ומיוחד מאוד. 

אחד הדברים שהפתיע , סיקרן וריגש אותי במיוחד באמנות העכשווית הוא: הדגשת האין/ ההעדר/הנכחת הנסתר. לאחר שנים של תסכול מחוסר היכולת שלי לתרגם רעיונות מופשטים ,סערת רגשות או מחשבות שונות –לאמנות דו או תלת ממדית, הגיחה האמנות העכשווית בסערה אל תוך  התודעה שלי. ההתבוננות סביבי קיבלה מימד נוסף.

האין, כך מסתבר, אינו בבלעדיות של האמנות החזותית בלבד. עצמת ה"רעש" של השקט –בשעות הקטנטנות של הלילה או המוקדמות של הבוקר [שלאחרונה אני משתדלת להקדיש לעשייה ולא רק לשינה].  

תרומת הפאוזה בין קטע מוזיקלי אחד למשנהו, שבריר השנייה ההיא בה הקשתות מונפות אל על, נגני הכלי הקשת דרוכים אצבעותיהם מונחות על הכלי- אך- לא! הם נותנים לך עוד רגע להמתין, להכיל את ששמעת ולהכין את אוזנך וליבך לבאות… מדוע אנחנו נוסטלגיים כל כך? מדוע החפצים, המכתבים, השירים הישנים צובטים בנו עד כאב לעתים? יתכן- כיוון שהם מדגישים ביתר שאת את האין. 

האנשים, התקופות והאירועים –שאינם עוד שכל כך היינו רוצים לחוות אותם שוב. ואולי דווקא האין \ ההעדר הוא זה שמגביר את התשוקה והגעגועים…

את סודו של האין גיליתי כבר בילדותי המוקדמת בעזרתו של  אנטואן אכזפרי (הנסיך הקטן) שכה היטיב להגדיר: "יפה הוא המדבר… אינך  רואה דבר ואינך שומע דבר ואף על פי כן משהו טמיר ומאיר דממה… כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין.."
 התעמקות ביצירותיהם של אמנים מודרניים העוסקות בהנכחת הנעדר ,
כגון: ג'וסף קוסות ואמנים עכשוויים כג'נין אנטוני ומיכה אולמן הובילו אותי לעשייה אמנותית.
 
פמוטים

התבקשתי להעביר הרצאה חד פעמית אודות האמנות העכשווית תוך התייחסות לנושא: "חתונה יהודית" בראי האמנות, כשאני חושדת מאוד ביעילותו של מפגש חד פעמי, ניסיתי לחשוב על דרך יצירתית בה תוכלנה התלמידות לחוות ולהפנים.  הכנתי הרצאה (שדמתה יותר לתוכנית לימודים סימסטריאלית מאשר הרצאה חד פעמית) ומצגות , אך עדיין לא הייתי מרוצה וחיפשתי משהו מוחשי יותר שיהווה בסיס להבנת האמנות העכשווית.

ערב לפני ההרצאה כשנפרדתי מאבי לאחר ביקור הוא תחב לידי את פמוטים הכסף של אימי ע"ה (שנפטרה בטרם עת לפני שנה וחצי) וכמעט הכריח אותי לקחתם. לא רציתי. העלות שלהם גבוהה למה שאקח אותם? 

כמו כן אנו ארבע בנות למה דווקא אני (רק לי לא היו פמוטים מכסף). לבסוף אבי התעקש ולקחתים.

ואז הבנתי! 

פמוטי הכסף של נרות שבת היו מאז ומתמיד סמל לחתונה , נדוניה ומשפחה יהודית. חתונה = המשכיות וכשם שבקבלת ובהדלקת פמוטות אלו אני ממשיכת דרכה של אימי ושל כל שרשרת האמהות היהודיות , כך מצד שני פמוטים אלו מגבירים בי את היעדרותה וחסרונה של אימי שבעצם היא זו שהייתה אמורה להשתמש בם עוד שנים רבות. מיותר לציין כי ההרצאה שלי קיבלה מפנה שונה לחלוטי. 

סימנתי על גבי האדמה מלבן, חפרנו עם התלמידות בור מלבני באדמה, את האדמה העברנו לארגז עץ, לאחר הרטבת האדמה הכנסתי את הפמוטים אל תוך האדמה. אך התוצר הסופי היה דווקא השלב האחרון בו הוצאתי את הפמוטים ובארגז האדמה נותר חלל, של שתי פמוטות . דווקא חסר האדמה ייצר את החסר אותו מייצגים הפמוטים עבורי.

(הרצאה זו הולידה פרפורמנס אך על זה בפוסט הבא..) 

פגישה וגעגוע

עומדים בפתחו של מסדרון ארוך וצר בכניסה למסדרון לוח קטן ובו אפשרויות  לבחירת שפת אם, לוחצים ובוחרים את שפת האם שלך. רצפת המסדרון בנויה מרמפה ,שעולה באיטיות, עולים עד שמגיעים עד סוף המסדרון בו ניצבת כורסה — לבנה, עשויה חומר פלאסטי רך. מוזמנים להתיישב על גבי הכורסה, ובה מובנים רמקולים המכוונים על ווליום נמוך מספיק

בכדי לא להפר את השקט, אך גבוה מספיק בכדי שתשמעו מילים חמות, מילים של געגוע קל, נעימות ושמחה לקראת הפגישה.. 

והכל בשפת האם אותה לחצת בכניסה למסדרון.

לכל אחת\ד יש מישהו\י שהיא מתגעגעת אליו\ה.

 אני רוצה להזמין כל צופה לשבת ברוגע, להקשיב, לדמיין ולהתייחד עם הזיכרון.

 אימי הייתה חברתי הטובה ביותר.

 לא דיברנו הרבה, היא לא הייתה פנויה לכך, אך פעם בכמה חודשים כשבאתי לבקרה, היינו יושבות — היא בכורסה הירוקה המרופטת ואני בספה התואמת ליד ומרכלות עד אור הבוקר.

כיום אין בסלון הבית לא את אימי ולא את הספות (נזרקו לאחר פטירתה) נשארו רק המון זיכרונות ורצון עז –לשבת שוב באותה הספה ולו רק פעם אחת ולשמוע את קולה העדין והמתנגן של אימי.

הכורסה הריקה הזועקת כל כך את חסרונה של אימי. 

11 תגובות

  1. אני מאוד מתחברת לאמירה שלך, אולי, מפני שיש לה השפעה תודעתית, מעבר לתחושות, זיכרון ורגשות, שחושפת את יכולת ההפשטה הסביבתית שלנו, תוך כדי שימוש באלמנטים מוכרים לנו…..שמזכירים, נוכחות של….וכו', אך למעשה בשורה התחתונה, זה מביא אותנו לאמונה בנוכחות ה' יתב', ולו רק דרך ההתנסות של יצירה, בנוכח דווקא ע"י העדרותו….ה' יתב' ברא אותנו, עם יכולת התבוננות כזו, שמשום מה, אנו מבחינים בנוכח יותר כאשר הוא נעדר, או להפך, כאשר מופיעה נוכחות חדשה שלא הייתה קודם.
    איפה זה היה מוצג ?
    תודה, מרים על כל פעלך, יש הרבה מה ללמוד ממך.

    1. תודה נחמה,
      אכן תפיסה זו עוזרת לנו באמונה.
      רואה כי העולם מתקרב היום יותר ויותר לתפיסה זו.
      בעזרת המדע, ואפילו התקשורת העכשווית,
      ניתן להשליך על רעיונות שונים כמו " עין רואה.. וכל מעשיך ..נכתבים".

  2. כ"כ מרגש לקרוא על אימך, האישה המיוחדת כ"כ… שהשאירה אחריה כ"כ הרבה יש…..

  3. כמה ביטוי, כמה אמירה יש בחלל ה-אין.

    מרגישה את זה כל כך חזק עכשיו, עוד לא ציינו את השלושים.
    אפילו שזו לא אמא, אלא האבא של בעלי,
    אבל דמות כה משמעותית בחיי ובלבי.

    1. תודה רבה דבורה.
      אכן, ל"אין" יש כח רב…
      עוד תראי שחמיך ישאר אתכם, במעשים, בזיכרונות, בתכונות…

      בשורות טובות.

  4. הנוכח הנעדר זה זעקת היש והאין יחד.
    לא יודעת למה השתמשתי במילה זעקה. מרגיש לי שדווקא בגלל שהוא נמצא-לא נמצא- הוא אומר משהו הרבה יותר חזק.
    והכורסא הזו. עם הסאונד.
    אני צריכה כזה מקום.
    עד שיהיה
    פשוט
    לתת לעצמי
    את המילים האלה. להיות בגעגוע. להתחבר.
    מחכה לפוסט על הפרפרומנס. זו היתה הצגה בלתי נשכחת.

    1. מתחברת ומסכימה עם המונח זעקה!
      שמחה על התגובות שלך דווקא על הרשומות הארוכות והמעמיקות יותר,
      אלו שנראה שאולי אין להן מקום בעולם המהיר והתזזיתי שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הצטרפו לניוזלטר:

דילוג לתוכן