התותחים ברומא, ככל הנראה, הרעישו מאוד בזמן הפעולה שלהן, עד כדי כך שהמוזות לא יכלו לפעול.

עוד לא קברינו את מתנו, לא קמנו מהשבעה הלאומית, התותחים שלנו רק, רק התחילו… 

וכבר אנו מצופים  בכרזות, פרשנויות, מאמרים, פוסטים,  עדויות ואפילו .. בדיחות. 

כל זה מופץ , לטעמי, מהר מידי, הרבה מידי וכואב מידי. 

שבועיים ולא מצאת את עצמי,

אנשים כתבו לנשום, לקורא, לאכול (הדבר היחיד שהתמדתי בו) 

  איך אפשר?

רוצה לנסוע למפונים בים המלח, לתת, לעזור, לעשות משהו, 

נרשמת לכל מיזם אפשרי, מציעה מצידי רעיונות, מפרסמת,

אף אחד לא חוזר.

אף אחד לא צריך את העזרה שלי. 

מה אעשה עם עצמי?

איך אפשר לחבק בבת אחת אלפי אבלים? 

ערב.

אני מקריאה לילדי את ג'ורג' הסקרן , ובאמצע נעלמת להם… 

"אמא, איפה את"? 

אני?

בבארי, בקיבוץ כפר עזה, האם שם יש למי להקריא סיפורים?

האם יש מי שיקריא? 

הכלי שלי הוא לכאורה ציור, אני מנסה, באמת, לא יוצא כלום, 

מתקשרים מהעבודה רוצים שאלמד מרחוק…"מה ? לימודים? עכשיו? יש מלחמה…"

יוצאת מרוב הפורומים שבהם אני חברה, לא יכולה לשמוע פטפוטי סרק. 

לא מסוגלת לשמוע מורה להיסטוריה אומרת "מלחמה זו, פחות נוראית ממלחמת יום הכיפורים"

היסטוריה, מורה יקרה, צריך גם להבין! לא רק לדעת.

היסטוריה – זה לא רק מספרים!

היסטוריה זה- מיקום ותקופה ועיתוי ואיך? ומה? ול-מ-ה? 

שכנה מארגנת בכל יום תפילות לכל ילדי השכנים, אח"כ אופים עוגיות לחיילים.

בני המשפחה הבוגרים יותר מתפזרים לחמלי"ם שונים, לעזור, לארגן,                                          להניח היכן שהוא את הלב הגועש.

ולי נותר זמן פנוי מידי, עם המון מטלות הממתינות בצד. 

לא הולכת לשבעה של קולגה שבנה נרצח במסיבה ברעים, ולמה צריך בכלל לבשל…  

למזלי,

סבתי זקוקה לעזרה, אין ברירה, יוצאת לירושלים, יום שלם של שיח, עזרה ועבודה פיזית

ומשהו בלב שוקע.

בחזור, נסיעה של שעתיים באוטובוס-  מחפשת למי יעשה טוב אם אדרוש בשלומו? 

השיחות על בילבול, כעס, עצב ובדידות מוציאות ממני כמה הזמנות ליצירה.

תלמידות לשעבר חברות בהווה, שתי אמניות שביקשו לבוא לפרוק כאב כלוא,

אנו יושבות, מקמטות דפים, חורטות פסטל, ממלאות ידיים בשחור, 

מוכרחה לארח, להסביר, ולהסביר פנים. 

יקיצה חלקית מתרדמת החורף שרציתי לכפות על עצמי. 

הנה משפחה מוכרת, האב מגויס, האם לפני לידה, ילדים לא מוכנים לצאת מהבית. 

אורזת חומרי יצירה, קצת הוראות, קצת עיצוב- ומתנת יומולדת מגניבה נוחתת אצלם בדיוק כשמנסים לחגוג לבן הקטן..

סופסוף מתחילה לראות את הקורה סביבי,

מתוודעת באיחור לרשימות הנופלים, מודעות הזועקות "יושבים שבעה לבד, בואו לנחם"-  https://noflim.org.il/

חלקם כבר קמו …

מחפשת שמות של יוצאי ברית המועצות לשעבר, 

הלב נקרע פעמיים, מי יגיע אליהם? לשדרות? לדימונה? 

כנראה שגם בצער ובאבל יש דרגות. גם שם יש את ישראל השנייה,

את אלו שיישארו אנונימיים בצערם הכבד. 

ליישוב אריאל בעלי לא מוכן לנסוע.

שכנה מקסימה מוכנה להקפיץ אותי…

מבשלת הרבה אוכל רוסי, ונוסעת ל… רעננה, (משפחה משדרות ישבה ברעננה)

כל כך לא נעים להיכנס למשפחה זרה, הבית נראה מסודר, בפנים אנשים..

מה חשבתי לעצמי?

לבסוף אוזרת אומץ, 

האנשים בפנים- זרים.

נגשת לבחור מתוק עם חולצה קרועה.

"יש משהו שאוכל לעזור, אולי לסבתא"? 

-"תודה, כבר קיבלנו סידור עם התפילות". המטפחת משייכת אותי מיד למחלקת הדת.

-"אני דוברת רוסית, אולי אוכל לדבר עם הסבתא, היא רוצה?" 

על הספה יושבת סבתה גלינה, בת 86, 

היא מספרת על בתה היחידה, זינה, השמחה, תמיד דאגה לאחרים, ולארגן אירועים וטיולים,

בדיוק כמו הטיול האחרון לים המלח. 

מתחילה לתפקד כמתורגמנית, הבית הומה אנשים זרים.

את סל האוכל מותירה בידי, פיזית אין היכן להניח אותו. הבית מ-ל-א באוכל. 

נשים ניגשות , מבקשות לשאול דרכי שאלות, לאחל בקשות.

סבתא מאחלת לכולן בעברית רצוצה: "נחת, בריאות מכל הנשמה. תודה תודה". 

אישה אינטליגנטית, מספרת כי אינה בוכה בכדי לשמור על בריאות נכדיה.

"קמתי לפנות בוקר, בשביל לבכות, היה לי שעה וחצי בדיוק, בכיתי את נשמתי, וזהו! 

עכשיו אני מחזיקה את עצמי! אני בתפקיד" 

מעניקה לה מתנה ספרו של אבי ברוסית, היא מחבקת אותו מרוב שמחה (אישה אינטליגנטית, כבר אמרנו?)

נפרדות בחיבוק כמו משפחה.

היא אומרת לי (?) תודה.

לא מבינה שבדיוק להיפך! 

היא העניקה לי חיבור, כוחות ועוצמות.

בחוץ, הרחוב הרענני, ירוק. מצוחצח. יפה כל כך!

ואני חלק מהעם היפה, המדהים ומחובר הזה.

אנחנו משפחה אחת גדולה! 

עם הרבה המון חילוקי דעות וטעם שונה ואפילו מכות מידי פעם.

אבל רק תנסו לפגוע בנו.

מיד נתלכד לחיבוק של אחוות אחים. 

למה במחיר נורא שכזה?

רוצו לנחם! (כמובן ברגישות ובעדינות, לבדוק היכן שצריך אותנו..) https://noflim.org.il/

רק נגשת לרכב, טלפון מסדנת האמנים בירושלים, "נשמח שתבואי למלון רמדה",

שוב המטפחת בתפקיד, ציוותו אותי לאוכלוסייה תורנית – מפוני שדרות.

הפעם השקים מתמלאים בחומרי יצירה.

הרעש במלון עצום, אינסוף אנשים מסתובבים מפה לשם,

מציעה למשפחות להצטרף לסדנא, הילדים רואים חימר, ונמשכים כפרפרים אחרי האור,

במקם 15 כמסוכם מגיעים 40 , (וכמה הורים שבאו רק "לעזור")

לקבוצה השנייה אין מספיק חומר, מאלתרת, הבנות בוגרות, מפסלות מיניאטורות. מסתדרות. 

אלו אנשים, איזו איכות!

מנהלת בית הספר בשדרות ממשיכה להפעיל במלון "בית ספר שדה"

אולם ענק מחולק במחיצות לכיתות גן ובתי הספר, בכל מחיצה מתקיימים שיעורים ופעילויות שונות.

אולם נוסף עם אינספור שולחנות של בגדים חדשים.

ואולם עם משחקי קופסא ועשרות מגזינים "עיניים" של ילדים (התאפקתי שלא לגנוב אחד).

לאחר יומיים חוזרת עם תגבורת של תלמידות, פרחי הוראה,

לוקחות על עצמינו מספר רב של קבוצות.

ילדים שמחים \ רגועים \ עצבניים \ ילדים שיושבים רק על אמא  ואינה יכולה לזוז לרגע. 

בנים שבורחים מקפוארה רק בכדי לפסל בפלסטלינה.

עשרות מתנדבים, אמנים מעולים בתחומם,  מתחומים שונים, רק מחפשים מה עוד ניתן לתת? 

מי כעמך ישראל?! 

כבר יכולה למצוא מעט ריכוז. 

מעט דמעות. 

אנחנו עדיין כאן. עם אנשינו שהלכו בצורה מחרידה כל כך, עם החטופים שמתפללים לשובם, 

עם הארץ שרוחשת, עולם ששותק בנימוס או שלא.

המלחמה עדיין מתנהלת.

ולא כתבתי על הזוועות, ולא העלתי יצירות ודימויים. עוד לא…

רק מצוידת עם מעט יותר כוחות  להילחם את המלחמה הקטנטונת שלי- "להתנדב" לבשל ארוחה חמה לילדיי, לתת תחליף יציב יחסית לשגרה לתלמידותיי.

פשוט לחיות! למרות ובתוך הכל…

נ.ב:

אשמח-  לארח מבוגרים דוברי רוסית, להעניק סדנאות אמנות או סתם חומרים והשראה

ושעה של עשיה משחררת…לפעילות צרו איתי קשר.