זיכרון מטושטש- חנה גולדברג

מה נותן לצופה להתחבר ליצירה מולו?

איך יצירה אחת של אדם אחד נוגעת בהרבה אנשים שונים?

בתערוכה מרתקת בשם "הסתר פנים" אודות זיכרון השואה שהוצגה בגלריית המקלט בהנהלת ד"ר נעה לאה כהן.  [לאתר הגלריה-  www.asg.org.il]

אוצרת התערוכה: פנינה פרנק, אמנית ומורה לרישום. 

 
פתיחת התערוכה לוותה בשיח מרתק- 

עם ההיסטוריונית-הרבנית אסתר פרבשטיין ויו"ר העמותה ואיש ירושלים הרב ישראל גליס.

מציגה האמנית חנה גולדברג סדרת יצירות "לא גמורות", ולא בכדי…  

כדור שני לשואה, השואה היתה נוכחת כל הזמן בביתה.

חבריהם של הוריה, היו באים, מבקרים ומדברים…

בשלב כל שהוא חנה החלה לראיין אותם באופן מקצועי יותר, ולא רק כדוד ודודה חביבים…

תוך כדי השיח, במקום לרשום את הזיכרונות האיומים במילים, היא רשמה את הדמויות הדוברות שמולה.

דיוקנאות עצומים, עצובים, ממלאים את חלל המצא 

יוצרים תחושת חנק וחוסר מקום, כאילו אין די מילים, דיו או פחם בכדי להעביר מידע כה קשה.

ביצירות ממוסגרות קטנות ממדים מוצגת השוואה (בלתי נמנעת, יש לומר) בין שורות הממתינים להוצאה להורג, לעצי היער, למספרים המקועקעים ביד.

ובין בר קוד פשוט. הרי בדיוק לשורה של מספרים נהפכו אנשים אלו במחנות.

והסדרה האינסופית והמרגשת בעיני, אלו הפורטרטים המשפחתיים, 

אותם גולדברג מציירת מתוך תצלומים אישים של משפחות יהודיות באירופה בשנים שלפני המלחמה.

בתהליך יצירה בלתי שגרתי- מציירת ציור ראליסטי מדוקדק ולאחר מכן מוחקת את תווי הפנים.

מדמויות מסוימות, בעלות אישיות ושיוך מסוים הן הופכות לאנונימיות, מזיכרון אישי הן הופכות לזיכרון קולקטיבי. 

הפנים שאינם, רומזים לנו על חיים שנגדעו, נותנים לכל אחד אפשרות להתחבר לתצלום,

למרות "הסתר הפנים" ניתן ללמוד הרבה אודות הרכב המשפחה, רמה דתית, רמה סוציואקונומית , מצורה העמידה הנוקשה, הנינוחה, ותנועות הגוף השונות ניתן להבחין בקשרי משפחה, גודל של משפחות ועוד..

גווני החום כתום מעביר אסוציאציה של נוסטלגיה, תצלומים ישנים ואירופה.

האין- 

מעניק לכל אחד את הזכות ואת ההזדמנות לצלול פנינה אל תוך היצירה ולבחון אותה מהסתכלות אישית. 

אולי זו משפחתה של סבא שלי?

אולי של שכן שלו?

אולי מעיירה זו או אחרת.. 

עם הזמן חנה מרחיבה את מושאי יצירתה ומתחילה לצייר גם משפחות זרות, מתוך תצלומי ארכיון שונים. 

מה שמאחד את כולם הוא- שכל אלו ועוד מיליונים רבים מעמנו- אינם. 

ובין אם נרצה או לא, בדרך זו או אחרת אנו ממשיכי דרכם,

כן, גם של רבבות האלמונים שלעולם לא נכיר אותם בשמם ובדמותם… 

                      _____________________________________________________________________

ובמעבר חד לתרבות רחוקה אחרת- 

ז'אנר אחר, עולם אחר, ההשוואה, שימו לב,  הינה אמנותית בלבד- 

ניתן להבחין כי מחיקת תווי פנים אפשר למצוא בז'אנרים שונים באמנות, 

אציג כאן מספר תצלומים שצילמתי מתוך הביאנלה של ירושלים ב2019,

[ ביאנלה של ירושלים- הינה תערוכה דו שנתית, המוצגת בחללים רבים ומגוונים ברחבי ירושלים- אתר הביאנלה  ועוד אודות הביאנלה ]

בתצלומים שלפנינו, פוסטרים וגזרי עיתון מסין הקומוניסטית, 

מחיקת הפנים בהקשר זה באה להביע את חוסר היחס לאינדיבידואל,

בחברה בה ישנו דגש על האדרת שלטון יחיד, על לאום והאלמת רכוש \ תוצרת \ יצירה אישית- עבור הקולקטיב, 

ליחיד, בעצם, אין מקום ואין התייחסות. וכך רצה האמן להביע את מחיקת אישיותו של היחיד. 

הסבתא, הנכדה, פעיל מפלגה קומוניסטית המעניק עיטור לחניכה, אנשים עם רגשות ותחושות- כולם הופכים לדמויות חסרי אישיות.

שני אמנים, שני תקופות, שני עמים שונים-

אותה שפה אמנותית. 

האם אותה אמירה? 

___

תודה לכוראוגרפית גיטי פוגרס (שככל הנראה מתעניינת גם באמנות פלאסטית) ששלחה יצירות מתוך תערוכה עכשווית של חנה גולדברג, במלון השיא לשעבר, בנין נטוש שהפך כיום למבנה של "מרחב חברתי": 

והפעם על גבי צלחות זהב…

____

עוד מתוך שיתוף של קוראי הבלוג: 

ראידה שאדה, מרצה לאמנות בבצלאל, שיתפה אותי בשני תצלומים שריגשו אותי במיוחד,

כייון שהזכירו לי בובות ילדות שלנו שהיו זהות בדיוק לאלו.

ואם לא הצמות שהיו מנת חלקי מאז ומתמיד, יכולתי אף אני להתחבר לדמות ילדות סובייטיות אלו. 

23 תגובות

  1. וואוו חזק ועוצמתי!!!
    למרות שאני לא דור המשך לשואה כלל. אבל בעלי הוא דור שלישי. ולראות את הפרצופים האנונימיים האלה, והדיוקנים העצומים שהיא הציגה, גרמו לי להתרגש ולהבין שהילדים שלי הם חלק מהנחמה שלהם ושל כל העם…
    פשוט מרגש ומצמרר
    תודה לך שוב מרים

  2. מרים מרתק מה שאת כותבת על הציורים של חנה גולדברג. בדיוק היום פגשתי עוד ציורים של חנה גולדברג בתערוכה בירושלים של מכללת אמונה במרחב חברתי חדש .
    היית שמחה לצרף לך התמונות שצילמתי. הפעם היא ציירה משפחות בלי פנים על מגשי זהב חד פעמיים. כמו נהייה תמונות ממוסגרות והפנים החסרים הם בזהב של המגש…

    1. תודה גיטי,
      אשמח לקבל, לטובת קהילת הקוראים, פרטים אודות תערוכה זו.
      וטוב לראותך כאן!

  3. האמירה של האמנית, אכן חזקה מאוד…..אך אני תוהה…..בעצם, כמה קשה לטשטש את האישיות של האדם, כי כשאני צופה, בתמונות, כמהה לזיהוי, וכמה שמחיקת הפנים "מפריעה" לי, כביכול, בכ"ז, אני מתחברת לתנוחות, לסגנון, והחיבור המשפחתי,
    אחרי הכול זוהי כוחה של ההתבוננות, שמלמדת אותנו לראות יותר לעומק ולזהות גם מבלי לקבל את כל האינפורמציה.
    יש עוצמה גדולה מאוד בדיוקנאות שלה.
    אני סבורה שאין אמירה דומה בין האמנות הסינית לזו של חנה, של חנה היא הרבה יותר חזקה מבחינת הסתר הפנים, ואילו
    של הסינים, למרות הרצון לבטא את מחיקת האינדיבידואל מול השלטון הקומוניסטי, לדעתי יש אצלם ביטוי יותר חזק של האישיות, ולו רק מעצם התנוחות ושפת הגוף.
    רגשית קשה לי ההשוואה בין השניים, אך בהחלט מבינה את מקורה, מרים.

    1. תודה נחמה, תגובתך כמו תמיד, נותנת עומק לעיתים מעבר למה שחשבתי בעצמי,
      גם אני מרגישה שהדמויות מצליחות ממש לדבר אף ללא תוי הפנים.
      ואת צודקת לגבי הסינים.. אולי להבא אהיה מדויקת יותר לגבי אינטואיציה ראשונית שלי.

    1. בעייני זו אכן אחת התערוכות החזקות שלך. (נו, חוץ מהפופארטודוקס)
      בגלל פרסום הרשומה התעניינו אצלי רבים ורוצים לבוא לתערוכה..
      לא הי נעים להודות באמת כי התצלומים חיכו בסבלנות כ3 שנים.
      ורק עכשיו פרסמתי.
      אשמח להתעדכן כשהגלריה תפתח מחדש לאחר השיפוץ.

      1. מרים יקרה, את התערוכה הזו אצרה פנינה פרנק,אמנית , שלמדה אז ( ואולי גם היום?) במקלט

        1. חנה,
          מרגש לראותך כאן.
          שמחה שראית את הרשומה.
          ואת ותגובות הנלהבות (הרבה נשים רצו לראות במוחשי, כך שאם יש מקום בו העבודות מוצגות, אשמח לשמוע)
          תודה על ההערה, אתקן.

  4. וואו, הלב דופק חזק יותר, מחבר כלכך. אומנם אני דור שלישי ובכל זאת מתחברת לכל מילה לכל דומות בה אוכל לראות ולא לראות את היקרים לי שאינם, התערוכה מדהימה ומעוררת השראה וגם הפוסט כלכך מחבר ומרתק. קצת קשה לי עם ההשוואה לקומוניזם אולי כי השורדים או הנספים קדושים בעיני, והשוואה והכנסת דמויות נוספות קצת לוקחת את מקומם הבלתי ניתן לתפיסה.
    תודה גדול על הפוסט התרגשתי ונהניתי אישית ואמנותית.

    1. תודה רבה על תגובתך ברכי,
      התלבטתי אם אכן להכניס שני רעיונות שונים כל כך.

      לבסוף האסוציאציה האמנותית ניצחה.
      והדגשתי כמובן את ההבדלים…

      ולקומוניזם היו את הקשיים וההשלכות שלו שעד היום אוכלים את פירותיו…

  5. ואווו אין מילים
    יצירות מיוחדות
    מעבירות כל כך הרבה
    הייתי רוצה לראות על אמת
    תודה על הפוסט!

    1. את צודקת.
      ביקור בתערוכה עצמה, זו חוויה הרבה יותר מעצימה.
      אם תהיה תערוכה נוספת של חנה גולדברג, ואדע- אעדכן.

להגיב על miriam לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הצטרפו לניוזלטר:

דילוג לתוכן