כמה שנים לוקח לכתוב סיפור חיים?

"מה את עושה כזה עסק מכתיבה?" שאלה אותי סופרת סיטונאית אחת.

"תוך שבועיים אני מסיימת כתיבה של ספר קומיקס מעט יותר מזה דרוש לי על מנת לכתוב ספר לנוער."

תוך כדי שאני טופחת לעצמי בסתר על השכם בכך שלא הטחתי בה:

"לכן הספרים שלך נראים כך! "

תירצתי כי הספר שלי אמור להיות מחקרי והיסטורי יותר לכן הוא מתעכב.

כמובן שהכל תירוצים של הדחיינות שלי.

אבל מי,בעצם, קבע שאסור ליצור בקצב שלנו?

לפני כשבוע חגגנו את השקת ספרה של סבתי האגדית, פרידה שקולניק- קלמן. 

"עץ החיים נצחי"- הוא סיפור חייה של אישה ילידת מחוז אודסה מעט אחרי הכיבוש הקומוניסטי.

הוא מסמך אישי אודות הצלה מפוגרומים של 1918, בריחה משבי בגרמניה של המלחמה הגדולה, הכיבוש הקומוניסטי, הרעב של שנות השלושים, השואה והתקומה (?) אחריה. ועד לעליה לישראל וזיקנה מבורכת בארץ האבות.

[ואם מעניין אתכם איך היא התחילה לכתוב את הספר שלה ניתן להירשם למטה ולקבל את הפרק הראשון לספר הנכתב בהשראתה] 

מה שחשוב לדייק הוא שסבתי הקלידה את ספרה במו ידיה-

אות אחר אות אחר אות.

טיוטה אחר טיוטה,

פרק אחר פרק.

כשהיה לה כח וכשלא היה, זה מילא אותה בעשייה, בתעסוקה בסיפוק.

-"מה את עושה סבתא?"

-"מה פרוש, אני עסוקה מאוד, עובדת על המחשב!"

ובאחת השיחות המלחיצות שהיו לי עם סבתי לאחרונה, היא היתה נשמעת נורא משהו בין עצב תהומי לדיכאון עמוק.

סרקתי לעצמי במהירות את כל קרובי משפחתה בני דורה שעוד יכולים למות ולא מצאתי אפילו אחד.

מה שהביא אותי למסקנה נוראית שמדובר על  אחד מאחייניה שגם הם עברו מזמן את שנות ה80 לחייהם.

-"תגידי לי בקשה מיד מה קרה?"

-"לא משנה" היא ענתה בקול חלוש.

-"סבתא!!"

-"אוי, כל מה שעבדתי עליו שבועיים נעלם, המחשב התקלקל"

אופס, הבטן שלי מתהפכת מרוב צחוק, ושימחה.

כמה טוב שבגיל כזה סבתי יכולה להצטער באמת ובתמים מאובדן של חומרים במחשב, כמה כוח, רגש, אמונה וחיות יש לאישה זו.

-"סבתא, אל תדאגי אני בטוחה שהטכנאי המשפחתי יצליח לשחזר לך את זה".

למה דווקא עכשיו? 

אך לאחר 17 (!!) שנות הקלדה פקעה סבלנותנו, והתחלנו ללחוץ על סבתא בלחץ פיזי מתון שהגיע הזמן להוציא את הספר לאור.

אבי (חתנה) עזר לה בעריכה ספרותית, בת דודתי בבחירת ותרגום תצלומים לספר, אחותי ישבה ושמעה, והאירה והעירה, ודודי ריכז את כל הלוגיסטיקה.

הקורונה עצרה את הדפוס אך ברגע שהסגר הגדול נפרץ הספר הודפס.

אולם, כיבוד אישי, בר אלכוהול(ג'ל), מסכות וריחוק חברתי- לא מנעו מאיתנו להתכנס ולראות איך סבתי מותחת את 150 ס"מ, מתעלמת מחולשה וכאבים, שוכחת את חודשי הבדידות הכפויים, ומרצה בלהט רב אודות הספר ואודותיה.

מקדישה לכל אחד מצאצאיה וקרוביה ספר עם הקדשה אישית ומרגשת אותה כותבת בו במקום.

אני מקבלת עותק כמו כולם.

מבטיחה לסבתא לקרוא את כולו, מתישהוא, בלי תאריך סיום, שוברת שיניים וקראת מספר עמודים ברוסית ספרותית ומליצית קמעה על אירועים נוראיים הנכתבים מזוית ראיה אופטימית-נאיבית.

לא יודעת מתי אסיים, בינתיים מקבלת השראה של אישה, של עשייה, של חלום.

קצת ממהרת היום, צריכה לכתוב גם את הספר שלי.

אשלח ממש בקרוב את הפרק הראשון של: "הבלוג של שואבת המים מבלגוייבה".