לאחר מספר שנות סירוב, בשנת 1988 עלו הוריי ארצה. מתוך אידיאולוגיה שלפיה בארץ ישראל פותחים דף חדש, הם השאירו 

את כל התצלומים בארגז הגדול יחד עם כל האלבומים הרבים בסלון דירתנו שם… אלבום אחד קטנטן אותו הוציאה בהיחבא חברתה של אימי משמש לנו עד היום כמזכרת יחיד. 

באין כמעט עבודות של אבא אתמקד במקור השראתו והערצתו האמנותית: האמן-הצלם הצ'כי ג'וזף סודק.

סודק, ששיא פעילותו היה בשנות החמישים של המאה הקודמת, נהג לצלם חפצים פשוטים ויומיומיים, כאלה שאדם מן השורה לא היה

מייחס להם חשיבות כלשהי .באמצעות משחקי אורות וצללים ובעזרת אור טבעי בלבד העניק סודק לעצמים חיים וחיות משלהם.

בתצלום החלון של אבא ניתן להבחין בהשפעה ישירה מסגנונו של סודק: נושאי הצילום הם עצמים שגם המקור שלהם הוא שחור-לבן

כמעט מוחלט, מה שמגביר את הניגודיות ואת אווירת המסתורין. תצלום פנסי הרחוב המצולם בסגנון שונה במעט מרתק מבחינת

הקומפוזיציה המוקפדת והאיזון, ועדיין ניכרת השפעת יצירתו של ג'וזף סודק שגם אצלו ללא ספק –

כל כוס מים, עלה או פיסת עיתון הופכים באמצעות האור ליצירת אמנות מרתקת ומסקרנת.

אי אפשר להתעלם מההתכתבות עם רישומי הבארוק הריאליסטים ( 1750-1600 ) שהם בעלי פלטת צבעים מוגבלת ומהניגוד הדומיננטי

המזכיר באפיונו את השחור-לבן. לאור היה תפקיד מרכזי בתקופת הבארוק בעיצוב האווירה והדרמה ביצירה.

קרן אור אלכסונית שהאירה את פני הנוכחים בחדר)הגאוגרף, ורמיר) אלומת אור עזה על פני הדיוקן )רמברנדט( ועוד.

המעניין הוא כי בבארוק ניסו לחקות מציאות ולהפכה למעין תצלום,

ואילו ג'וזף סודק פעל בדיוק להיפך – הפך כל תצלום ליצירה.

כל תצלום מספר סיפור שלם. 

כל השתקפות אור דרך חלון רטוב ממי גשם או מטיפות טל מתארת אגדה.

מי היה מאמין כמה צבע וצבעוניות ניתן להכניס בתצלום שחור לבן.