האור
ההוד והצל
[המאמר הוזמן לראשונה על ידי מיכל רוזנר עבור מאגזין "סקיצה"]
האור כמושג רוחני וחזותי כאחד משך רבים לעסוק בנושא ואמנים מכל גווני האמנות רואים באור תכונות נוספות של הוד, קדושה והדר.
האור כחלק מתכנון ארכיטקטוני בא לידי שימוש כבר כמה מאות שנים לפני המצאת החשמל. אמנות הויטראז' שהתהוותה במאה
ה 12-במערב אירופה אופיינה בבנייה לגובה רב, מה שהותיר מקום לחלונות ענק.
חלונות הויטראז' עוצבו בעזרת זכוכיות צבעוניות, ובשילוב האור שבקע פנימה יצרו אוירה של קדושה, הוד ומסתורין.
עד מהרה הועתקה אמנות זאת לבתי כנסת וכל קהילה אשר היו ברשותה אמצעים לבנות ולפאר את בית מקדש המעט שילבה בו
חלונות ויטראז' מרהיבים שאופיינו לרוב במוטיבים בעלי אוריינטציה יהודית, כגון שבעת המינים ומגן דוד.
בעיר פראג, שלא הופצצה במהלך מלחמת עולם השנייה משום שהנאצים תכננו להפוך אותה לעיר מוזיאון לעם היהודי הנכחד, נותרו
בשלמותם מספר רב של בתי כנסת מרהיבים, כשהעתיק ביניהם הוא משנת 1270, הלא הוא האלט נוי-שול, בית הכנסת של המהר"ל
מפראג. לכל אחד מבתי הכנסת של פראג ישנם מאפיינים וארכיטקטורה הייחודית לו. אך כולם, ללא יוצא מן הכלל, מעוטרים בחלונות
ויטראז' רהיבים, המתנשאים לגובה רב ומעניקים לבתי הכנסת (אף שרובם לא תפקדים כמקום תפילה כבר עשרות שנים) אווירה
מיוחדת הממלאת את הנכנס בצל קורות בית הכנסת בהרגשת יראה ורוממות. ככל הנראה ,לא רק עין יהודית נמשכת לאור המסתורין
הבוקע מחלונות ויטראז' בתי הכנסת.
סוזנה יאנינה, היא אמנית פולניה העוסקת בין השאר בתיעוד החלל התרבותי-יהודי שנוצר בפולין, לקחה מספר צעדים קדימה את מסתורי האור.
בעיר טראנבה עומד שומם בית כנסת מהמאה ה 19- , כמו מאות בתי כנסת נוספים בפולין, והוא משמש מזה שנים כמוזיאון לתרבות יהודית.
דווקא בבית כנסת זה שהופקע משימושו המקורי יצרה סוזנה מיצב. את חלל בית הכנסת מילאה בערפל לבן מלאכותי;
הערפל מנכיח את האור המשונה החודר פנימה דרך החלונות רבי העיטורים. ארון הקודש, עמודי העץ הייחודיים וארונות הזכוכית המלאים
במוצגים יהודיים נמוגים בערפל ויוצרים תחושת חיבור לעבר ולקדושת בית הכנסת. מאידך הטשטוש משמש כמטאפורה להתנדפות,
הימחקות ולמעבר הזמן. היצירה הנה שילוב של אדריכלות קלאסית, אור טבעי החודר דרך חלונות הויטראז' ומיצב עכשווי, והיא משלבת
חומריות וחוסר מוחשיות בו זמנית. היצירה תועדה בווידאו אשר ממנו יוצרו שבעה תצלומי סטילס.
סוזנה, יאנינה בית כנסת ,טארנבה, 2003 . Courtesy gallery lokal_30 |Warsawa, באדיבות האמנית
חשיפה לאור
אין ספק כי האמנות שבה האור משמש בתפקיד מרכזי וכמעט בלעדי היא אמנות הצילום.
למיטב זיכרוני החדר המפחיד ביותר בילדותי בריגה היה חדר השירותים. הוא שימש גם כחדר חושך.
מן התקרה השתלשלו סרטי פילם באורכים שונים, תלויים ככביסה הממתינה לייבוש, שנדמו בעייני כמפלצת בעלת אינספור ידיים חומות.
לעיתים הכניסה לחדר הייתה בלתי אפשרית כדי לא לחשוף את סרטי הפילם לאור. אבא היה יושב שעות ארוכות ומסובב את ידית מכונת פיתוח הפילם. כצופים בכל שלבי התהליך המתנו בקוצר רוח למראה התוצר הסופי של כל ניסויי הצילום שערך אבי.
אבא היה צלם אמן.
צבי קפלן, ריגה, 1972
לאחר מספר שנות סירוב, בשנת 1988 עלו הוריי ארצה. מתוך אידיאולוגיה שלפיה בארץ ישראל פותחים דף חדש, הם השאירו
את כל התצלומים בארגז הגדול יחד עם כל האלבומים הרבים בסלון דירתנו שם… אלבום אחד קטנטן אותו הוציאה בהיחבא חברתה של אימי משמש לנו עד היום כמזכרת יחיד.
באין כמעט עבודות של אבא אתמקד במקור השראתו והערצתו האמנותית: האמן-הצלם הצ'כי ג'וזף סודק.
סודק, ששיא פעילותו היה בשנות החמישים של המאה הקודמת, נהג לצלם חפצים פשוטים ויומיומיים, כאלה שאדם מן השורה לא היה
מייחס להם חשיבות כלשהי .באמצעות משחקי אורות וצללים ובעזרת אור טבעי בלבד העניק סודק לעצמים חיים וחיות משלהם.
בתצלום החלון של אבא ניתן להבחין בהשפעה ישירה מסגנונו של סודק: נושאי הצילום הם עצמים שגם המקור שלהם הוא שחור-לבן
כמעט מוחלט, מה שמגביר את הניגודיות ואת אווירת המסתורין. תצלום פנסי הרחוב המצולם בסגנון שונה במעט מרתק מבחינת
הקומפוזיציה המוקפדת והאיזון, ועדיין ניכרת השפעת יצירתו של ג'וזף סודק שגם אצלו ללא ספק –
כל כוס מים, עלה או פיסת עיתון הופכים באמצעות האור ליצירת אמנות מרתקת ומסקרנת.
אי אפשר להתעלם מההתכתבות עם רישומי הבארוק הריאליסטים ( 1750-1600 ) שהם בעלי פלטת צבעים מוגבלת ומהניגוד הדומיננטי
המזכיר באפיונו את השחור-לבן. לאור היה תפקיד מרכזי בתקופת הבארוק בעיצוב האווירה והדרמה ביצירה.
קרן אור אלכסונית שהאירה את פני הנוכחים בחדר)הגאוגרף, ורמיר) אלומת אור עזה על פני הדיוקן )רמברנדט( ועוד.
המעניין הוא כי בבארוק ניסו לחקות מציאות ולהפכה למעין תצלום,
ואילו ג'וזף סודק פעל בדיוק להיפך – הפך כל תצלום ליצירה.
כל תצלום מספר סיפור שלם.
כל השתקפות אור דרך חלון רטוב ממי גשם או מטיפות טל מתארת אגדה.
מי היה מאמין כמה צבע וצבעוניות ניתן להכניס בתצלום שחור לבן.
ג'וזף סודק
האור הנופל
מיצב המזכיר בהחלט תצלום שחור לבן, אשר יצר האמן והפסל הישראלי מיכה אולמן: צל המופיע כל יום בצהריים בחניון שמתחת
לפסל שער 1995 במרכז גולדה, מול הכניסה למוזיאון ת"א החדש. התבוננות ביצירה זו מעלה מיד שאלות רבות מדי -האם זו אמנות?
מי האמן? האדריכל שבנה את החניון? הבורא שמעלה את השמש בכל יום ואורה קורן לתוככי החניון?
או שמה האמן שהנציח את הרגע בעדשת מצלמתו?
נפלאות היומיום.
יצירותיו המינימליסטיות והעכשוויות של מיכה הרמן מרגשות בפשטותן, אך נצרכות עין חדה והרבה חשיבה יצירתית בכדי להגיע
לעומקה של המחשבה הטמונה בעבודותיו. אך גם מי שאינו בקי בשפת האמנות יכול ליהנות מהיצירה –
כיוון שמרגע שהוצגה בחלל כלשהו ברשות הרבים הופקעה היצירה באופן מידי משייכותה הבלעדית לאמן
וגם הצופה יכול לנתח ולחוש את היצירה כהבנתו.
כידוע לכל צייר מתחיל: צל נוצר כתוצאה מחפץ המסתיר לנו את מקור האור.
כמה דגש אנו שמים על הצל כשאנו מתבוננים באובייקט כלשהו?
התבוננו על בית. מה תראו בו? את המבנה, הארכיטקטורה, הצבע, היוקרה.
העבודה הבאה מאמתת אותנו עם חלק שונה של בית. או שמא של מה שהיה בית? איזה בית הוא היה? של מי?
רגע, אם הצל קיים אז בוודאי גם הבית קיים.
מהו בית המסתורין הזה? מי חי בולמה איננו יכולים להבחין בו? למה הבית איננו? מי עקר אותו?
ושאלה מטרידה ביותר – למה ואיך נשאר הצל?
“צל" , אריחי בזלת, 2005 . מיכה אולמן, באדיבות האמן
בצל הכתבה:
כשהתחלתי לאסוף חומר עבור כתבה בנושא רחב ומרתק זה, כמות החומר הייתה אדירה, והבחירה לא הייתה קלה.
רמברנדט, האימפרסיוניסטים ועוד רבים אחרים – כולם עסקו באור.
לבסוף נטיתי אחר נטית לבי ואחר יצירות שיש בהן חיבור לאמנות עכשווית, או כאלה שפשוט דיברו אליי.
לצורך קרדיט וטיפול בזכויות יוצרים ניהלתי התכתבות עם אמנים בעלי מוניטין בינלאומי – רק עבור זה הייתה שווה כל העבודה.
מיכה אולמן – אמן ופסל ישראלי, חתן פרס ישראל שבעברו עשרות שנות יצירה, נודע בעיקר במיצביו הרבים המינימליסטיים כגון
“הספרייה" בכיכר בבל שבברלין. בענווה וברוחב לב מיכה שלח לי מספר עבודות ואת העומד מאחוריהן, ואף נתן את אישורו
לפרסום היצירות ללא תמורה לרווחת הקוראים ולהנאתם.
סוזנה יאנינה – אמנית פולניה, עוסקת בין השאר בתיעוד החלל שנוצר
בפולין מהעדרם של יהודי פולין.
כתבה לי אודות תהליכי עבודתה, התענינה בכתב העת ונתנה את רשותה לשימוש ביצירות תמורת תשלום סמלי.
אביבה מ"עדי" – עזרה לי להגיע לאמנים אלה ולהשיג יצירות מקוריות עבור צילום איכותי.
מיכל רוזנר. פרסמה פוסט זה לראשונה במגאזין סקיצה.
תודה.
הארתם את עיניי ואת מחשבתי.
תודה לאבא – צבי קפלן על יצירתו ועל יצירותיו של ג'וזף סודק, ועל כך שנתן לי לסובב את ידית מכונת הפיתוח
ולהיות חלק מתהליך היצירה.
